נחיצות עבודת התפילה בזמננו

מהתוועדות הרבי של יו”ד שבט תש”ל, יש מאמר מוגה. הרבי מאריך שם על העניין של עבודת התפילה. הרבי מתחיל בעניין קונטרס התפילה וקונטרס העבודה, ועל זה שעבודת התפילה זה ענין כל הג’ קוים – תורה עבודה וגמילות חסדים, ושהעניין של עבודת התפילה הוא שעל ידי זה האדם יכול להתחבר לאלוקות כאן למטה. הרבי מאריך בזה באריכות גדולה, כדאי שכל אחד יסתכל שם.

אבל עיקר ונקודת העניין הוא שהעניין של עבודת התפילה זה עיקר גדול בעבודה של דור השביעי. שלא כדעת הטועים – כפי שהרבי מביא שיש אומרים שהעניין של עבודת התפילה זה “למפרע”, וזה לא נכון. ראשית, אין כל עניין של מפרע. ואפילו מה שהרבי אומר במאמר של “מרגלא בפומיה'” תשמ”ו שהיום העניין של מרירות לא שייך, אבל זה לא הפשט שהיום אין את הצורך במרירות. אלא כפי שהרבי אומר שם במאמר, שמרירות יש היום די והותר, ובמילא אין צורך להוסיף על זה. מה שכן צריך – לעודד. אבל לא בגלל שאין צורך במרירות, אלא בגלל שאנחנו סבלנו די והותר ממרירות וכבר אין צורך להוסיף על זה עוד. אבל מה שמרירות צריכה לספק – ודאי שצריך, כי התורה היא נצחית.

ועל דרך זה בנוגע לעבודת התפילה זה הרי מובן ופשוט שוודאי וודאי שצריך להיות עבודת התפילה, אבל כאשר רואים שהרבי מדבר על זה, והרבי מדבר על זה באריכות גדולה במאמר של יו”ד שבט תש”ל, שאז מלאו עשרים שנה לנשיאות של הרבי, ודאי וודאי שצריך להבין שהעניין של עבודת התפילה שייך אלינו.

נקודת העניין של עבודת התפילה היא לחבר אותנו לאור. לחבר אותנו לאור אלוקי, לחבר אותנו לאמת האלוקי, שאנחנו נתחבר, שנהיה מחוברים. שאנחנו לא נהיה מחוץ למחנה, שאנחנו נהיה חלק מהעניין. שאלוקות יהיה אכפת לנו, ושיהיה נוגע לנו, ושאנחנו נחשוב על הקב”ה, ושזה יהיה חלק מחיינו. שאנחנו לא נעשה טובה לאף אחד, על אחת כמה וכמה לא לצאת ידי חובה, על אחת כמה וכמה לא לעשות את עצמנו כאילו, שזה מושלם בתכלית! אלא צריך להיות ויכול להיות חיבור פנימי ואמיתי ונפשי של כל אחד מאיתנו לרביים ולחסידות, ולמה שהרביים כתבו בחסידות ומה שהרביים אמרו בחסידות, לקחת מאמר ולחשוב עליו.

יש מאמרים ידועים שהמשפיעים לדורותיהם – מאז תומכי תמימים, (מן הסתם – אני לא יודע מה שר’ חנוך הענדל אמר לחשוב ומה שר’ גרונם אמר לחשוב ומה שר’ שלום בער זיסלין אמר לחשוב וכיוצא בהם. הכוונה) המשפיעים ר’ שלמה חיים, ור’ ניסן וכו’, שהם אמרו – המאמרים “שובה ישראל” רנ”ט, ו”האמנם”, “וידעת”-מוסקבה, “אחת שאלתי” עת”ר וכיוצא בהם, מאמרים שבהם המסר האלוקי הוא בגילוי בצורה מובנת ובצורה מוסברת.

שמעתי פעם ממיילך שהוא אמר שר’ שלמה חיים אמר שהאהבה שעליה מדובר ב”שובה ישראל” רנ”ט זה דבר שכל אחד יכול להגיע לזה. אני לא נכנס לזה כרגע, למה היתה כוונתו אם כל אחד יכול להגיע בליבו או במוחו.

בכל אופן, ודאי שהדברים פועלים, ודאי שהדברים יכולים לפעול, ואין הדבר תלוי אלא בנו. אנחנו צריכים להתעורר ולהפסיק לרחם על עצמנו, ולהפסיק להתייחס לעצמנו כדור מסכן, וכאנשים שבריריים שלא ניתן להעמיס עליהם שום דבר, כך לא נתקדם. לא מתקדמים כך לביאת המשיח!

צריך להתעורר וצריך להתחזק וצריך להתחגר ולדעת שלכל אחד יש כוחות וכל אחד יכול לעשות! אנחנו יכולים לעשות שלא בערך למה שאנחנו עושים. וצריך לחשוב חסידות בפועל ממש,  ומידי יום ביומו לבוא לפני התפילה ולהניח תפילין ולחשוב חסידות, ולחשוב חסידות על מנת שזה יפעל בפועל ממש. וכל אחד ואחד שיושב כאן שייך לזה. מובן שבזה גופא יש הבדלים בין אחד לשני אבל זה לא נוגע כעת.

מה שנוגע הוא, שאותו אחד שפוטר את עצמו מזה, ואומר שהוא לא שייך לזה, והוא יסתפק להיות מאנ”ש בזה שהוא יהיה רשום ברשימת הטלפונים של אנ”ש ויקבל ‘מסרונים’, כאשר היום שולחים ‘מסרונים’, פעמיים ביום או עשר פעמים ביום… אז מכיוון שהוא מאנ”ש הוא יקבל את ‘המסרונים’ של אנ”ש וכו’ וכו’ וכיוצא בזה – זה פגיעה ברצון של הרבי!

הרבי מצפה מכל מי שיושב כאן, ומכל מי שתלמיד בתומכי תמימים, שיבין – שהרבי מתכוון אליך! הרבי רוצה אותך. “חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם”, אתה, כפרט, לא משנה מה אתה מעריך את עצמך. בעצם כל אחד מעריך את עצמו, אין מי שלא מעריך את עצמו! אבל לפעמים עדיף למישהו לנקוט בשיטה של “עניוות” כדי שיפטרו אותו מצבא, ובכדי שיפטרו אותו מצבא של הקב”ה. מילא הוא נהיה עניו פתאום- ‘אני לא שייך, אני לא כשיר, אני לא מתאים’. אתה כשיר, אתה מתאים, אתה יכול. ואתה צריך לחשוב חסידות בבוקר כאשר אתה מניח תפילין.

דבר ראשון כדי לחשוב חסידות אתה צריך לקום בבוקר וצריך לקרוא קריאת-שמע בזמנה, וצריך להניח תפילין וצריך ללמוד חסידות, ואז לתת צדקה, ולחשוב חסידות לפני התפילה.

אתה יודע מה? אתה “הצנע לכת” אתה לא רוצה לחשוב חסידות לפני התפילה – תחשוב חסידות אחרי התפילה. תחשוב חסידות באמצע נגלה, כמו ששמעתי מלייבל קפלן שיחי’ לאורך ימים ושנים טובות, (למה אני אומר שיחי’ – כדי שידעו על איזה לייבל קפלן אני מדבר…) שאמר שהיו בחורים בזמנו בכפר חב”ד שחשבו חסידות לפני התפילה אבל הרשו לעצמם לחשוב חסידות במשך היום גם באמצע נגלה, וכך נאה וכך יאה.

לא יזיק לך שום דבר אם באמצע הסוגיה בבבא בתרא ב’חזקת הבתים’ אתה תפסיק שתי דקות ותחשוב על זה שדבר הוי’ מהווה ומחיה אותך בכל רגע ורגע. אתה הרי בלאו הכי מדבר דברים בטלים באמצע… אז במקום לדבר דברים בטלים, תחשוב על דבר הוי’, זה בסדר גמור, זה מותר ואדרבה – לא רק שזה מותר, אדמו”ר הזקן כותב את זה לכתחילה, שבכל צירופי-חילופי הצירופים בכל שעה צריך לחשוב על “תלמוד לשמה”, נו אז אנחנו לא שייכים על זה, אנחנו לא מקפידים על זה וכו’, אבל אם באמצע ‘חזקת הבתים’ אתה תכניס באמצע שהדבר הוי’ מהווה אותך בכל רגע ורגע, תחשוב על זה 5 דקות, אז תבוא עליך ברכה. זה דבר טוב!

אבל צריך לדעת דבר ראשון שצריך לחשוב חסידות כל יום. וזה דבר  ששווה לכל נפש, כל אחד שייך לזה וכל אחד צריך את זה, ואם אתם חושבים שזה לא שייך לדור השביעי אז תפתחו “באתי לגני” תש”ל, ותראו את האריכות הגדולה שהרבי מאריך שם, לגבי מה שהרבי מהר”ש מדבר ב”מים רבים” וכו’ וכו’, אריכות גדולה ביותר על הנחיצות ועל העניין ועל העבודה שבעבודת התפילה.

לחיים לחיים!